שפויים במחלוקת

העולם המסורתי-דתי-חרדי תמיד ריתק אותי. החיים, זה לצד זה, של חילונים ודתיים באותה מדינה מרגישים מוזר. קצת כמו להיות חייב לחיות בבית של ההורים עם אחיך הקטן. (כלומר, רק אם אחיך הקטן מריח מוזר, מתלבש מצחיק וחוסם לפעמים את המסדרון שמוביל לחדר שלך עם צמיגים בוערים בהפגנות מחאה. אה, ויש לו חבר דמיוני).

אבל הפערים בתפיסות העולם בין החילונים לחרדים הם שמצחיקים אותי.
אם ניגש לילד חילוני ממוצע ונשאל מי הגיבור האהוב עליו, כנראה נקבל תשובה כמו סופרמן או באטמן.
לעומת זאת, אם ניגש לחרדי קטן ונשאל אותו מי הגיבור האהוב עליו, רוב הסיכויים שהתשובה תהיה משהו בסגנון “בר כוכבא!!!“.

לקהילה החרדית יש מיקרוקוסמוס פרטי וחמוד משלה.
אני תוהה אם יש להם עולם סרטים משלהם, למשל. הם לא צריכים את רמבו, להם יש את רמב”ם! (”אחי, ראית כבר רמב”ם 3? איזה אדיר איך שהוא קופץ דרך הסנה הבוער ויורה בשלושה עמלקים בחץ בוער אחד?”). הם לא צריכים את “מלתעות” אם יש להם את “פיאות” -

מצד שני, בעידן בו אפשר ללכת ברחוב ולשמוע חילונים שרים “בר כוכבא, בר כוכבא, שמונה ימים שמנו נתן”, או תוהים איך הגיע “לה לה לה אפצ’י” לשיר “אני פורים”, יש שיטענו שהאשמה לניתוק תלויה לא מעט בנו.

לכן החלטנו בהנהלת הבלוג, למען קירוב לבבות, להוציא מדריך לחילוני הנבוך אודות כיצד לגיטימי ולא לגיטימי לנהוג בעת מגע עם חרדים, גם אם הם קצת מרגיזים אותנו -

לגיטימי: לא לעצור טרמפ לנער חרדי על כביש מהיר, אם אתה לא רוצה.
לא לגיטימי: לעצור רק כדי לומר לו “אתה מאמין באלוהים, אז שאלוהים ייקח אותך”.
ממש לא לגיטימי: להעלות אותו לרכב, לנעול את הדלתות ולהסיע אותו בכוח לבקו”ם.

לגיטימי: להחמיא לאישה חרדית ולומר שהפאה הולמת אותה.
לא לגיטימי: לשאול אותה אם היא קנתה פאה בצבע תואם, בשביל Down there.
ממש לא לגיטימי: לבדוק.

לגיטימי: לצפור כשילדים חרדים קטנים קופצים לכביש בלי להסתכל בבני ברק.
לא לגיטימי: להאיץ ולדרוס אותם.
ממש לא לגיטימי: לעשות את זה ביום כיפור.

לגיטימי: לתהות בסתר אם השמועה על סקס חרדי עם סדין לבן ובו חור נכונה.
לא לגיטימי: לשאול אדם חרדי אם השמועה נכונה, ואם הסדין היה לבן גם לפני הסקס.
ממש לא לגיטימי: לשאול אותו אם זה, לדעתו, המקור לתחפושות של רוחות רפאים, ואנשים פשוט טעו במיקום של החור -

לגיטימי: לא לנשק מזוזה בכניסה לבית, אם אתה לא רוצה.
לא לגיטימי: לחבר את המזוזה בבית שלך לזמזם-חשמלי-מחשמל קטן.
ממש לא לגיטימי: לחבר את המזוזה ישירות לרשת החשמל.

לגיטימי: לצחקק בהגדה של פסח כשאומרים “שדיים”.
לא לגיטימי: להחביא בהגדה שלך פלייבוי וממש להסתכל על שדיים.
ממש לא לגיטימי: להביא אליך את הילד הקטן במשפחה ולהראות לו בפלייבוי פירוש אחר למונח “ארבע הכושיות”.

לגיטימי: להתעצבן כשחבורה של ברסלבים מרקדים תוקעים רחוב ראשי בת”א.
לא לגיטימי: להחזיר להם בלב בני ברק באמצע הלילה בשיא העוצמה.
ממש לא לגיטימי: כשמחזירים להם, לנגן שירים קליטים ולהחליף בהם את המילה “אהבה” במילה “יהוה”. למשל, “יהוה בסוף הקיץ”, “אין מדינה ליהוה”, “היהוה שלי הוא לא היהוה שלו” או “היינו עושים יהוה”.

לפני מספר ימים הזדמן לי לראות שוב את סדרת סרטי Terminator. הפעם, לא כילד תמים ופעור פה אלא כמהנדס תוכנה ממורמר (ראו: אודות). אבל עדיין פעור פה.
באמצע Terminator 2, נעצרתי בתדהמה והכרחתי את ארנולד לחזור על דבריו. הדיאלוג שפקח את עיני הלך בערך כך -

TERMINATOR: In three years Cyberdyne will become the largest supplier of military computer systems. All stealth bombers are upgraded with Cyberdyne computers, becoming fully unmanned. Afterward, the fly with a perfect operational record.
[…]
The System goes on-line August 4th, 1997. Human decisions are removed from strategic defense. Skynet begins to learn at a geometric rate. It becomes self-aware at 2:14a.m. eastern time, August 29. In a panic, they try to pull the plug.
SARAH: And Skynet fights back.
TERMINATOR: Yes. It launches its missiles against their targets in Russia.
SARAH: Why attack Russia?
TERMINATOR: Because Skynet knows the Russian counter-strike will remove its enemies here.

הפסקה הראשונה הייתה מה שעצר אותי. ידעתי ששמעתי אותה במקום כלשהו בעבר.
ואז נזכרתי איפה. לאחר השחרור הצבאי שלי, עבדתי בערך כשנה כמהנדס תוכנה באלביט מערכות. הנה מבחר תיאורים ממצים של תחום העיסוק של אלביט, מתוך האתר שלה -

Elbit Systems is a prime contractor for military aircraft and helicopter upgrade programs. We supply advanced airborne electronic systems and products to leading military aircraft manufacturers and end users.
We design and supply integrated UAV (Unmanned Air Vehicle) systems and mini-UAV systems.

“אוקי”, אמרתי לעצמי. “צירוף מקרים מצחיק”. והמשכתי בצפייה.
זמן קצר אחר כך, בעודי צופה ב Terminator 3 ותוהה אם ייצרו את הרובוט-בחורה… שלם מבחינה אנטומית (בנות, אל תשפטו אותי. כאילו שהסצנה עם האצבע המתארכת של הרובוט הנוזלי מהסרט השני לא העלתה לכן רעיונות לראש), הכתה בי התדהמה מחדש. הפעם בדמות T-1, הרובוט המחסל הראשון, כביכול, שהוציאה חברת Cyberdyne בסרט -

גם הוא נראה לי מוכר. בעיקר בגלל שלפני מספר חודשים אלביט הודיעה על השקת רובוט-קרב חדש בשם Viper, שנראה כך -

עדיין לא משוכנעים?
אחרי חיפוש קצר באינטרנט, הנה שני הלוגואים של שתי החברות -

בהצלחה לכולנו.

בכל מקום בו אני מסתכל, אני רואה שקרים ומרמה.
זה מתחיל עוד בילדות. ההורים שלנו משקרים לנו ללא בושה. זה מתחיל עם כמה אנשים לא קיימים (פיית השיניים, או בגרסתה המזרחית והפחות נחמדה - אבּוּלֵהלֵה), דרך יישובים לא קיימים (פתח תקווה), וכלה בשקרים בוטים -

אחת ולתמיד, השחור בבננה זה לא דבש. זה ריקבון דוחה. אם זה היה דבש, הייתם רואים מוצר כזה על המדפים.

לא שחסרים שקרים על המדפים. הם פשוט יבואו בדרכים יותר עדינות. המפרסמים יודעים שהם חייבים לומר את האמת על אריזות המוצרים, אבל הם מוצאים דרכים יפות לנסח אותה. לנוחיותכם, הנה מספר משפטים נפוצים והמשמעות האמיתית שלהם -

“משקה בטעם לימון” - משקה שאין בו לימון. אחרת היינו כותבים “משקה עם לימון”.
“חטיף בטעם שוקולד” - חטיף בלי טיפת שוקולד. ראה “לימון”.
“משקה דיאטטי” - משקה משלשל.
“ללא מונוסודיום גלוטמט, או חומרי טעם וריח” - ללא טעם. וריח.
“אחריות לשנה” - מתקלקל בתוך שנה.
“בטעם של פעם” - פג תוקפו מזמן.
“אריזה לכל המשפחה” - אריזה לאנשים שמנים.

שלא לדבר על משפטים כמו “ארבעה מכל חמישה רופאי שיניים ממליצים על משחת שיניים זו!!”. למה שנקשיב לרופאי השיניים? המטרה שלהם היא כמה שיותר אנשים עם חורים בשיניים!
אני די בטוח שהרופא החמישי ממליץ לצחצח שיניים עם טופי נוזלי, ולא לשכוח לשטוף אחר כך את הפה עם סירופ פטל טהור במשך 30 שניות.

ואם כבר מדברים על משחות שיניים, קיימת כבר שנים הקנוניה הידועה שטוענת שיצרניות משחות השיניים חיפשו דרך להגדיל את המכירות, והחליטו להרחיב את הפייה של השפופרת ב 20%.
ככה, אנשים עדיין שמים על המברשת פס של משחה באותו אורך, אבל משתמשים ב 20% יותר מוצר.

הרעיון הזה מבריק, בעיני. מבריק כל כך, למעשה, שלדעתי קהילת הגייז צריכה לאמץ אותו כמסע שיווק. תעבור לצד שלהם, והביקורים שלך בשירותים יהיו קצרים יותר ב 20%!!

לאורך ההיסטוריה, הערצתי המון דמויות המתהדרות באות “T” בשם שלהן -

אך אולי המדהים מכולם הוא T9, מילון הפלא לטלפונים הסלולריים שיחסוך לכם לחיצות-מקש, ישלים לכם מילים ויציע מילים חלופיות בעת כתיבת הודעת טקסט.
T9 כל כך טוב, למעשה, שפעמים רבות הוא קורא את המחשבות שלי או נותן לי עצות לחיים.

כך, לדוגמא, כשאני רוצה לכתוב שקיבלתי משהו בחינם, כבר לאחר שלוש לחיצות-מקש הוא אומר לי מה יותר סביר שאני עומד לקבל -

כשאני רוצה לכתוב שהעפתי מבט חטוף לכיוון כלשהו, הוא כבר יודע בדיוק לאן -

פעמים רבות T9 ינסה לחוות את דעתו על המילה אותה אני רוצה לאיית, כמו כשאני מנסה לכתוב “טלפתי”, “קצין” או לדבר על אלעזר שטרן.

ולפעמים הוא פשוט יציע לי מילים שדומות בטעם, בריח או במראה למילה שניסיתי לאיית -

התגעגעתי אז באתי.
אחרי הפוסט הקודם בנושא, קיבלתי כמה בקשות להמשיך עם זה.

לכל השואלים - כן, יהיו עוד. כל כמה שבועות. וכשייגמר לי, אני אעבור לאנגלית.
לכל המבקרים בפעם הראשונה - יש בבלוג עוד הרבה דברים. אל תהיו עצלנים, לכו לעמוד הראשי ותראו.
לכל הפרוקטולוגים - תודו שעשיתם בחירה נוראה.

ניגש לעניין:

עבודה משרדית, כמו שהסכמנו בפוסט הקודם, היא מלחמה בלתי פוסקת בשעמום, בחברים שלכם לעבודה (כדי להקל על השיעמום) ובבוס (כדי שלא יידע שאתם מתבטלים במקום לעבוד).

(יכל להיות יותר גרוע - יש כאלה שנלחמים בבוס בסוף כל יום עבודה)

בכל מקרה, אמרתי שהיום נעסוק בהיבטים היותר מעשיים של דרכים להפגת שיעמום בעבודה.

כל מה שצריך לעשות הוא לחכות שחברכם לעבודה ייעלם לכמה דקות, ואפשר לפעול. יש עשרות דברים שאפשר לעשות כדי לעצבן אותו (חלק גדול מהם, כמו שציינה קארין, הודגמו ב”המשרד” המשובחת). אני יכול לתת דוגמאות לחלק מהדברים שעשיתי אני -

• אפשר לסובב לקורבן את המסך ב 90 מעלות -

• במידה והוא לא התעצבן מספיק, אפשר לעטוף לו את כל המשרד בנייר כסף -

• ואם אתם רוצים למנוע ממנו כל סיכוי לעבוד - תמיד אפשר לחכות ליומולדת שלו -

אני בטוח שלרובכם יש עוד המון רעיונות מקוריים לדרכים טובות לעצבן חברים לעבודה.
למעשה, אני כל כך בטוח שאני אתן לכם לקבוע את גורלו של המשרד של הילה פלג, שיושבת במרחק שתי דלתות ממני ולא נמצאת כל השבוע (אלוהים יעזור לי אם היא קוראת שורות אלה).

כולכם מוזמנים להציע את ההצעות הכי מקוריות שלכם, ואת הכי מגניבה אני מבטיח לעשות. ולצלם.

אין דברים רבים בעולם שמשעממים כמו עבודה משרדית.

בעודכם יושבים ובוהים בחלל האוויר ובראשכם מחשבות ברומו של עולם, כמו “האם יש אלוהים?”, “האם מישהו שם לב שהפלצתי כרגע?”, “כמה קרמבואים אני יכול לאכול עד שאקיא?”, “איך קראו לחברה המכוערת של אפריל אוניל מצבי הנינג’ה?”, “מה עושה אדם חירש/אילם שחייב לדבר בשפת הסימנים, אבל יש לו פרקינסון?” וכו’, אתם מתחילים לתהות על משמעות החיים.
(התשובות למתעניינים, לאחר מחשבה רבה וקצת ניסוי, הן “לא”, “כן”, “12″, “אירמה” ו “מגמגם” )

כדי לשמור על השפיות, אין לנו ברירה אלא להעביר את הזמן במשימות ואתגרים משרדיים.

כבר כמה שבועות, למשל, שאני בתחרות סודית עם עצמי לראות כמה שירים אני יכול לתקוע בראש של המסכנים שעובדים איתי ביום אחד. השיא האישי שלי הוא 11 (זאת אומרת, לפחות 11 שירים שונים שהקורבן התחיל לזמזם. אולי היו עוד שהוא לא זמזם). הבאתי את זה לרמה של מדע מדוייק.
גיליתי, לדוגמא, שיש דרכים הרבה יותר יעילות לתקוע למישהו שיר בראש מאשר סתם לשיר אותו שוב ושוב. פשוט קחו את השורה הכי קליטה בשיר, תתחילו לשיר אותה ותפסיקו באמצע. המוח העדין של הקורבן לא יעמוד בזה, הוא פשוט יהיה חייב להשלים את המילה החסרה ומשם השיר כבר ימשיך להתנגן מעצמו. בנאדם לא יכול לשמוע את המילים “פרח שלי, הו פרח. למה לבך” וזהו, בלי המשך.

תחשבו על זה כמו להתניע אוטו ידני בדחיפה. עובד בכל פעם.

מחר (או מתישהו כשיהיה לי זמן) - כמה דרכים יותר.. מעשיות.. להתעלל בחברים לעבודה. ותמונות.

השעה היא שעת צהריים מוקדמת, ולמשרד נכנסת אשה נוטפת מים לבושה במעיל גשם שניכר כי נצבע לאחרונה בשחור בגרפיטי.

“בוקר טוב.”
בוקר טוב. לפני שנתחיל, אני חייב לשאול.. המעיל…?
“אה, זה. הוא היה פעם צהוב, אבל אנשים כל הזמן נופפו לי ברחוב וצעקו “מונית!”..
הבנתי. אוקי, ומה שלומך היום?
“לא כל כך טוב, למען האמת.. בשבוע שעבר הרופא אבחן אצלי חיידק-טורף. אבל הוא אומר שיש לי עוד לפחות 14 שנים לחיות עד שהוא יסיים.”
צר לי לשמוע.. טוב, ניגש לעניין. קודם כל, בקורות החיים שלך חסרים כמה פרטים. תאריך לידה..?
“נולדתי ב 12, 13 וב 14 בנובמבר, 1952 “.
כתובת?
“העצמאות 12, תל אביב 99999 “
99999? זה המיקוד?
“אה, כן.. בדואר נתנו לי מיקוד משלי. ממש נחמד מצידם.”
נחמד באמת. את יודעת שמדובר בעבודה מאוד רשמית, נכון? ההופעה שלך תצטרך להיות ייצוגית. לא תוכלי לבוא, למשל, עם נעליים שטוחות כאלה.
“שטוחות? איזה מוזר, כשיצאתי מהבית הן היו נעלי עקב…”
אבל אל תדאגי, לא הכל אצלנו לחוץ ורשמי. הנה, כבר בשבוע הבא צפוי לנו יום כיף על שפת הים.
“יום כיף בים?”
יום כיף בים.
“אני לא הולכת לים.”
למה לא?
“בפעם האחרונה שהייתי שם, חבורה של מטורפים לבושים ירוק ניסו לגלגל אותי למים!”
בסדר.. נחזור לתפקיד. תצטרכי להיות זמינה כל הזמן. פלאפונים, ביפרים, הכל.
“אני לא יכולה ללכת עם ביפר.”
למה לא?
“ניסיתי ללכת עם אחד בעבר, אבל בכל פעם ששלחו לי הודעה אנשים חשבו שאני עושה רוורס. זה ממש לא נוח.”
בסדר, נסתדר גם עם פלאפון בלבד. ותצטרכי סיווג בטחוני גבוה.
“אוי, זו יכולה להיות בעיה. קשה לי להיכנס למקומות מאובטחים. אפילו בכניסה לקניונים אני תמיד מתעכבת כי לשומר נגמרות הסוללות בגלאי המתכות שלו כשהוא מעביר אותו עלי…”
אוקי, אני חושב שקיבלתי את כל המידע שרציתי.. אנחנו נחזיר לך תשובה.
מה זאת אומרת? אי אפשר לקבל תשובה עכשיו? אתה בדיוק כמו המשקל שלי בבית! “המשך יבוא” זו לא תשובה!
אני מצטער, גברתי. הראיון הזה נגמר.
“שום דבר לא נגמר עד שאני שרה!”

מעולם לא הייתי חד עין במיוחד.
בעקבות זאת, החיים שלי היו רצופים ברגעי פליאה וגילוי מרעיש.

(אדם חד עין - צילום אילוסטרציה)

זה התחיל בערך בגיל 5, עם מקרים כמו “נראה כאילו הבנאדם שכרגע רצתי אליו ברחוב וחיבקתי אותו הוא לא אבא שלי אחרי הכל” וממשיך עד היום במקרים כמו לפני שבועיים, עם “עושה רושם שאני עומד כבר 8 דקות מאחורי שורה של רכבים חונים בנתיב הימני, צופר ומחכה שיתחילו לנסוע”.

מה רבה הייתה התרגשותי, למשל, כשגיליתי (בגיל 17 בערך) שהסמל של רב בריח הוא לא סתם מפתח עם עיניים, הוא בעצם איש עם שרירים!

ורק 3 שנים אחר כך גיליתי בטעות שבסמל של FedEx מסתתר חץ בין ה E ל X!!

בהתחלה חשבתי שאולי זה בטעות. אז ראיתי שהם עשו את זה גם בגירסה הערבית -

אבל בניגוד למשה דיין חד-העין וחבר שלי עידו חד-הגבה, מסתבר שאני חד אוזן!

זוכרים את הצליל ההוא שליווה כל Flashback שהיה לאומה תורמן ב Kill Bill?
אז סוף סוף נזכרתי איפה שמעתי אותו קודם!

אני לא מצליח להבין את ההתרגשות והסיקור התקשורתי בכל פעם שקונדוליסה רייס מגיעה לארץ.
אז נכון, היא נושאת תפקיד בכיר בממשל האמריקאי. אבל עצרתם פעם לחשוב - איזה תפקיד? מזכירת המדינה, כמובן.

אז… בשורה התחתונה, היא מזכירה. כששואלים את הבן שלה “מה אמא שלך עושה?” התשובה תהיה “אמא שלי מזכירה”.

לא שאני טוען שקל להיות פוליטיקאי בימינו. נהפוך הוא. לנאום מול קהל, בעיקר לאחר מבוכות רבות מספור, זו משימה שכרוכה בהרבה מאוד לחץ נפשי.

גברים, כידוע, לא מגיבים טוב ללחץ. אצל רבים מהם מצבי לחץ, חרדה, התרגשות או שעמום יגרמו (ללא כל מחשבה מודעת) ליד שלהם לנוע באופן חשוד לאזור המפשעה.

זו, דרך אגב, הסיבה האמיתית להמצאת הפודיום. איפה אתם חושבים שהיד השניה נמצאת?